אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה

סרט קצר | 9 דקות | 2012

אדם משחזר באמצעים דלים זכרון אבוד, זכרון של היום האחרון עם אמא.

חפצים מתעוררים לחיים, במאבק נואש לייצר רגע אחד שהיה ואיננו.

יצירת תאטרון-חפצים קולנועית, אשר מנסה לגעת בגבול הדק שבין זכרון לשכחה.

זוכה פרס הסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר בפסטיבל סאנדאנס 2014, פרס שני בתחרות סרטי הסטודנטים ב-San Sebastian, בפרס ראשון בפסטיבל Nashville ובפרס ראשון בפסטיבל אפוס במוזיאון תל אביב. הסרט הוצג בפסטיבל Cannes, ב-Hot Docs, בפסטיבל ירושלים ובפסטיבלים רבים נוספים. כיום הוא מופיע במדור הסרטים באתר של ה-New York Times.

קרדיטים

בימוי יובל המאירי

יוצרת שותפה מיכל ואעקנין

צילום אלינה מרגולין

עריכה יובל המאירי, יאיר אשר

הקלטה ותאורה יפתח קדם

מוזיקה מקורית דן קידר

עריכת צבע מירון אוסלנדר

עריכת קול איתי אלתר

הפצה: Go2Films

הופק במסגרת בית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב, בתמיכת תנועת תרבות, New York Times.

תגובות

"סרט חכם ושובר לב."

יאיר רוה, סינמסקופ

"מדובר בהברקה יוצאת דופן, ובאחד הסיפורים העצובים שראיתי בחיי בסרט קצר, פשוט גאוני."

אורון שמיר, עכבר העיר

"הסרט הציג בפני את יובל המאירי כמספר סיפורים מחונן, שמוביל בנחמדות לכיוון אחד ואז מצליח להחמיא לצופה שהלך איתו את כברת הדרך תוך כדי שהוא, בצניעות יש לציין, מודיע לו כי קורה כאן משהו גדול יותר מכפי שחשב."

אורון שמיר, סריטה

"בשפה קולנועית מדויקת ורגישה, מצליח המאירי לשרטט דיוקן יוצא דופן בעצמתו של אבדן, ותוך כדי כך לגעת בכאב באופן מקורי, מפתיע ומורכב שלא משאיר אף צופה אדיש."

מתוך נימוקי השופטים,

פסטיבל אפוס 2013

"I’ve never experienced anything like it."

Sarah Bex Rice, Indie Street

"This film is emotionally pulverizing, genuinely processing a grief

that is so personal it becomes universal."

Jury comments,

Sundance Film Festival, 2014

"A masterful short film in its minimalist direction, heart-wrenching story and narration."

jewishfilmfestivals.org